סרט ישראלי שהפתיע אותי לטובה – ביקורת אישית על אפס ביחסי אנוש

יש סרטים שאני מגיעה אליהם עם ציפיות גבוהות, ויש כאלה שאני מתחילה לראות כמעט במקרה, בעיקר כי כולם כבר ראו אותם ואני מרגישה שנשארתי מאחור. כך קרה לי עם „אפס ביחסי אנוש”. הכרתי את השם, שמעתי שמדובר בקומדיה ישראלית מצליחה, ואפילו נתקלתי בכמה קטעים ממנו, אבל לא באמת חשבתי שהוא יצליח לעניין אותי במשך סרט שלם.

ההפתעה הייתה גדולה. מתחת להומור הצבאי, לדמויות המוגזמות ולסיטואציות שנראות לפעמים מופרכות, מצאתי סרט חד, עצוב, אנושי ומדויק. הוא הצליח להזכיר לי עד כמה קולנוע ישראלי יכול להיות מקומי מאוד, ועדיין לדבר על רגשות שכל אחד מכיר: שעמום, תסכול, צורך בהכרה, חברות, שאיפה לחופש והתחושה שהחיים האמיתיים מתחילים רק אחרי שהמשמרת נגמרת.

הציפייה הנמוכה שעשתה את ההבדל

הגעתי לסרט הזה ביום שבו חיפשתי משהו קליל. לא רציתי דרמה כבדה ולא סרט שדורש ממני להיות מרוכזת בכל פרט. חשבתי שאקבל קומדיה צבאית עם בדיחות על מפקדים, חיילות צעירות ומשרד אפור, ושאולי אצחק כמה פעמים לפני שאעבור לדבר הבא.

כבר בתחילת הצפייה הבנתי שהסרט לא מנסה רק להצחיק. הוא מציג עולם סגור, כמעט מנותק מהמציאות, שבו פקידות צעירות יושבות מול מחשבים, מטפלות בניירת וחולמות על יציאה הביתה. דווקא השגרה הזאת יוצרת את הבסיס לקסם של הסרט. אין כאן גיבורים גדולים או משימות מסוכנות, אלא אנשים שמנסים לשרוד עוד יום במערכת שלא תמיד רואה אותם.

הציפייה הנמוכה אפשרה לי להתמסר לסיפור בלי לחפש בו מיד מסר גדול. כשהמסר הגיע, הוא הרגיש טבעי ולא מודבק. זאת אחת הסיבות שהביקורת האישית שלי על הסרט חיובית כל כך: הוא הצליח לעבור את השכבה הקומית ולהישאר איתי גם אחרי שהכתוביות הסתיימו.

עולם קטן שמרגיש אמיתי

הבסיס הצבאי בסרט נראה בהתחלה כמו תפאורה מוגבלת, כמעט משעממת בכוונה. כמה חדרים, מסדרונות, עמדות מחשב, מטבחון ונוף מדברי. אבל דווקא המרחב המצומצם מאפשר לצופים להכיר את הדמויות מקרוב. כל מבט, תנועה קטנה או משפט שנאמר כבדרך אגב מקבלים משמעות.

הסרט מצליח להראות איך מערכת גדולה משפיעה על אנשים דרך הפרטים הקטנים. חיילת שמחכה לתשובה, מפקדת שמנסה לשמור על סמכות, עובדת שמרגישה שלא מעריכים אותה, או חברה שמסתירה קנאה מאחורי בדיחה. אין צורך בנאומים ארוכים כדי להבין מה עובר עליהן. השגרה עצמה מספרת את הסיפור.

הדבר שהרשים אותי במיוחד הוא שהסרט אינו מתייחס לדמויות כאל קריקטורות בלבד. גם כשהן מתנהגות בצורה מצחיקה או ילדותית, יש להן רצונות ברורים ופגיעות אמיתית. הצבא בסרט הוא מסגרת, אבל הסיפור עוסק למעשה בנשים צעירות שמנסות להבין מי הן ומה הן רוצות.

הדמויות שמחזיקות את הסיפור

הדמויות הן הלב של הסרט. כל אחת מהן מייצגת דרך אחרת להתמודד עם מסגרת נוקשה: יש מי שמנסה לרצות את הממונים, מי שמורדת בכל הזדמנות, מי שמתכנסת בתוך עצמה, ומי שמאמינה שהדרך היחידה להתקדם היא להפוך בעצמה לחלק מהמערכת.

הדינמיקה ביניהן משכנעת מפני שהיא אינה מושלמת. יש חברות, אבל גם תחרות. יש רגעים של תמיכה, אבל גם התפרצויות וחוסר סבלנות. הדמויות יכולות להיות מצחיקות מאוד בסצנה אחת ומעוררות חמלה בסצנה אחרת. המעברים האלה הרגישו לי אמינים, מפני שבחיים עצמם אנשים אינם נשארים כל הזמן באותו מצב רוח.

אהבתי במיוחד את האופן שבו הסרט נותן מקום לדמויות נשיות בלי להפוך אותן לסמל בלבד. הן לא מוצגות כקבוצה אחידה, ולא כולן רוצות את אותו הדבר. לכל אחת יש קצב, אופי וחולשה משלה. העובדה שהסרט מתרחש בסביבה צבאית גברית במובהק, אבל ממקם במרכז חבורה של נשים, מעניקה לו זווית רעננה ומעניינת.

ההומור שמסתיר כאב

הבדיחות בסרט אינן רק קישוט. הן דרך התמודדות. הדמויות צוחקות מפני שהן נמצאות במצב שאין להן שליטה עליו, והצחוק מאפשר להן להרגיש לרגע שהן מנהלות משהו. לפעמים זו בדיחה קטנה, לפעמים תגובה מוגזמת, ולפעמים סיטואציה שלמה שמידרדרת לאבסורד.

הנה הדברים שהכי עבדו עבורי בסגנון הקומי של הסרט:

מה שיפה הוא שהצחוק לא מבטל את הכאב. להפך, לפעמים הוא מדגיש אותו. אחרי סצנה מצחיקה במיוחד אפשר להרגיש פתאום עד כמה הדמויות תקועות, כמה מעט אפשרויות פתוחות בפניהן, וכמה הן משתוקקות שמישהו ישים לב אליהן. זאת קומדיה שיודעת להוריד את ההגנות של הצופה לפני שהיא נוגעת בנקודות רגישות.

הקצב, הצילום והאווירה

הקצב של „אפס ביחסי אנוש” מתאים מאוד לסיפור. מצד אחד, יש תחושה של ימים שחוזרים על עצמם. מצד שני, הסרט אינו נמרח. המעברים בין סצנות יוצרים תחושה של רצף יומיומי, כאילו אנחנו מציצים לכמה רגעים מתוך חיים שלמים ולא מקבלים תקציר מלא ומסודר.

גם הצילום משרת את האווירה. החללים הצבאיים נראים לעיתים צפופים, חסרי צבע ומעט עייפים, בדיוק כמו השגרה של הדמויות. לעומתם, רגעים שבהם הן מצליחות להשתחרר מקבלים תחושה פתוחה יותר. ההבדל אינו תמיד בולט, אבל הוא מורגש ברמה הרגשית.

כמה מרכיבים קולנועיים שנשארו איתי:

הסרט אינו מנסה להיראות גדול מהחיים, וזה בדיוק היתרון שלו. הוא נשאר קרוב לקרקע, קרוב למסדרונות ולשיחות הקטנות, ולכן הרגעים החזקים באמת אינם זקוקים לאפקטים או לתפאורה מרשימה.

למה הוא הפתיע אותי כל כך

הסיבה המרכזית להפתעה שלי היא שהסרט נראה בתחילה כמו יצירה מאוד מקומית. חשבתי שאם לא חוויתי בדיוק את אותו תפקיד או את אותה מסגרת, חלק גדול מהבדיחות יעבור מעליי. בפועל, הרגשתי שהוא מדבר על כל מקום שבו אנשים מבלים שעות רבות בעבודה מונוטונית, תחת הוראות שאינם מבינים ותוך כדי ניסיון לשמור על האישיות שלהם.

הסרט גם גרם לי לחשוב על האופן שבו אנחנו שופטים אנשים לפי התפקיד שלהם. מי שנראה עצלן יכול להיות פשוט מיואש. מי שנראית קשוחה יכולה להיות מפוחדת. מי שמדברת בלי הפסקה אולי מנסה להסתיר עד כמה היא בודדה. זאת אינה יצירה שמחלקת את הדמויות לטובות ורעות, אלא מאפשרת לנו לראות את המנגנון שמפעיל אותן.

התחושה הזאת הזכירה לי גם חוויות יומיומיות מחוץ לקולנוע. לפעמים דווקא יציאה לא מתוכננת, כמו טיול משפחתי ספונטני, מוציאה מאיתנו צדדים שלא ידענו שקיימים. גם בסרט, כשהשגרה נסדקת, הדמויות מגלות מה באמת חשוב להן.

מה נשאר איתי אחרי הצפייה

לא יצאתי מהסרט עם תחושה שצפיתי ביצירת מופת מושלמת. יש רגעים מעט מוגזמים, כמה דמויות שמודגשות עד הקצה, וסצנות שבהן ההומור עלול להרגיש חד מדי. ובכל זאת, החסרונות האלה אינם פוגעים בחוויה הכללית. הם חלק מהסגנון ומהאומץ של הסרט להיות לא מנומס, לא מלוטש ולא צפוי.

מה שנשאר איתי בעיקר הוא היחס לדמויות. גם כשהן טועות, מתנהגות בצורה מעצבנת או מקבלות החלטות לא חכמות, רציתי לדעת מה יקרה להן. מבחינתי, זאת אחת ההוכחות שסרט הצליח: לא חייבים להזדהות עם כל דמות כדי להרגיש שהיא אמיתית.

גם בהקשר של צפייה ביתית, הסרט מתאים מאוד לערב שבו רוצים משהו ישראלי, מצחיק וקצת יותר עמוק ממה שנדמה בהתחלה. מי שאוהבת קולנוע מקומי, ביקורות סרטים וסיפורים על יחסים בין אנשים, יכולה למצוא בו הרבה מעבר לבדיחות הצבאיות. הוא מתאים גם לצפייה לבד וגם לשיחה אחרי הסרט, מפני שלכל צופה עשויה להיות דמות אחרת שתישאר איתה.

סרט שאשמח לראות שוב

„אפס ביחסי אנוש” הפתיע אותי לטובה מפני שהוא התחיל כקומדיה שלא ציפיתי ממנה להרבה, והסתיים כחוויה אנושית שהמשיכה להדהד אצלי. הוא מצחיק, אבל אינו מסתפק בצחוק; הוא מקומי, אבל אינו נסגר בתוך ההקשר הצבאי; והוא עוסק בשגרה, אך מצליח למצוא בתוכה מתח, רגש ותנועה.

אני אוהבת סרטים שלא מסבירים לצופה בדיוק מה עליו להרגיש. הסרט הזה נותן מקום לפרשנות, ומאפשר לראות בו גם קומדיה על צבא, גם סיפור התבגרות וגם ביקורת על מערכות שמבקשות מאנשים לציית לפני שהן טורחות להקשיב להם. זאת הסיבה שהוא מצא מקום טבעי גם לצד הרשומות האחרות בבלוג האישי שלי, שבו אני חוזרת שוב ושוב לסיפורים שמתחילים בחוויה פשוטה ומסתיימים במחשבה שנשארת.

הצפייה הבאה שלי תהיה בסרט ישראלי נוסף שכבר זמן רב מחכה ברשימה, והפעם אגיע אליו בלי לפסול אותו מראש לפי הז’אנר או הפרסום שקדם לו.