הבגדים שלי מהאוניברסיטה – סיפור נוסטלגי

כשאני פותחת את הארון ומוצאת מעיל ג'ינס כהה משנת הלימודים, הוא מעלה לי תמונה של בוקר אחר, חדר סטודנטים מלא באור וריח קפה מהמטבח הקטן שמתחבר אליו. המעיל כבר רף מעט, הכפתורים התחלפו, והצבע הכהה נראה כמעט אחר. עם זאת, מציאתו מחזירה אותי לגרסה קצרה ועמוסה של העבר: ספרים, קפה קר, הליכה ארוכה מהפקולטה ותחושה שיש לי הרבה יותר ממה שהייתי יודעת אז.

אני לא מנסה לשחזר את התקופה כפי שהייתה. מה שנשאר ממנה הוא שכבה אישית, שקל לדמות סרט שאין לו קול. הבגדים שמורים על זיכרון מכלים סימנים קטנים: מי המתכנס איתי, איפה הייתי בשעה הראשונה של הסמסטר, ואיזה בגד נראה אז כמו החלק הכי אמיתי ממני. דווקא משום כך, המבט עליהם היום מגלה בהם פחות עדכניות ויותר עדות.

מדריך קטן למסלול של בגדים

אני מדמיינת שוב את דרכי בקמפוס: מהמדרגה של הספרייה אל המטבח, מן הכיתה הריקה אחרי השעה האחרונה אל הספסטה שליד השער. לצד כל צעד קשורה תמונה של לבוש: מעיל רוח, תיק כבד, צבע זרקיו שקל לי להתאים לאור המשרד. הבגדים הפכו למפה שקט, שבו כל פריט מסמן מקום ותזכורת.

הבחירות של אז היו מעורבות בגרם בין הצורך היומי לבין הדמיון. המכנסים צרכים כמעט כל השעה, והסטודנטים האחרים נראו לי כמו קבוצות עם מדריך מסלול משלהם. אני בחרתי בריגוש שנותן לי תחושה של שליטה, אפילו כשברציון הייתה סתומה לחצי. הפער בין הרצון הזה לבין מה שנראה מבחוץ היה החלק שהפך את הבגדים לזיכרון.

פרטים שהפכו לסיפורים

הבגדים שלי מהאוניברסיטה היו מערך של תפקידים. המעיל הכהה היה לבית הספרייה ולחדר המחשבים, הצמודים לאוטומט קטנים, והשמלה השחורה הפשוטה שמרתה עליי לגעת בכל מקום. בשביל ימי שבת ארוכים של חברות אמנותי בחצר שמרתי פריטים אחרים לגמרי. ההבדל בין יום עבודה ליום חופש היה ברור בלבוש, גם אם מבחוץ הכול נראה דומה.

הכרטיסון האפור היה הפריט האהוב עליי. הוא נגרל כמעט בכל ביקור בבית של חברה, היה רך מדי בחורף ומעט מכביד בחורף האחרון של השנה. כשהוא נעלם לי מהארון, חיפשתי אותו בכמה חדרים ובסוף הצתתי בדירה ישנה. מאז הוא מייצג עבורי את השנה שבה הלימודים נראו קלים יותר, ואת הרגע שבו העתיד נראה פתוח לגמרי.

גם הנעליים הלבנות שמרו את זהותן בכל תקופת הלימודים. הן היו נוחות להליכות ארוכות, אך גם סימנו לכל מי שהכיר אותי: סטודנטית עם ספרים, משקל של ספרים ומראה של מי שדוחקת על עצמה. היום הן כבר לא בארון, והדבר המשפק הוא שאני זוכרת אותן בדיוק כשהן נראו לי מושלמות.

מה הלבוש סיפר עליי

הלבוש של תקופת האוניברסיטה היה לי גם מעט כמו מגן. הוא סיפק לי תחושה של עצמאות: אני יכולה לבוש משהו, להיכנס לכיתה ולהרגיש שהרגע שלי נשמר לעצמי. זו הייתה גם שפה של זהות. כל בגד שנבחר הצביע על מה שחשוב לי באותו רגע, בין סולידריות לבין חופש.

כמעט לכל קבוצה הייתה לה סימני בגדים מוכרים: צבעים שחורים, מעילי ג'ינס רחבים, חולצות גרנדיות או תיקים מודדים. ההבדלים הקטנים האלה שימשו לי שפה משותפת עם אנשים שהכרתי בקורסים. הבגדים לא סיפרו מי אני, אבל הם סיפרו לי מישהו אני נראית כאשר אני נמצאת בסביבה מסוימת.

אופנה, זיכרון ומרקמים

הרגעים החזקים ביותר מהסיפור הזה מגיעים דרך מרקמים. אני זוכרת את החולצה הלבנה הרכה, את הז'קט הכחול שהיה מעט מחוספס באזור המרפקים ואת המשמעת של הכפתור הברונזי שהייתי מרכזת כל פעם. ריח של אבק בארון, צבע שדה שהתייבש יותר מדי והקר של בד מול החלון היו חלק מאותו זיכרון, כמו הקפה, הספרים והצחוק בפסקה.

צילומי התקופה מוסיפים שכבה נוספת. בתמונות הישנות אני רואה שהלבוש היה תמיד מעט מדי או קצת מכביד, ובדיוק משום כך הוא נראה לי אמיתי יותר. שנים מהצילומים צולמו על ידי חברות, כשאני מחייכת בלי לדעת מה אני לובשת. כך נוצרה לבוש אופנה של אז, אך גם קוד משפחתי.

כמה מהתמונות נשמרים אצלי בארכיון הפוסטים הישנים, שמופיע בהמסעות שלי. כשמבקרים בו, זה נראה כמו מיפע של חדרים וחוויות: אופנה, אוכל, משפחה, סרטים ודברים קטנים שאחר כך כבר לא זוכרים. הבגדים מחברים בין כל החדרים האלה, כי הסיפור שלהם לא נעצר בשנת הלימודים.

פריטים שנשארו ופריטים שנעלמו

יש בגדים שאני מזהה בלי לחשוב, ויש כאלה שדווקא כולם להיעלם מהארון. הרשימות הבאות מתעדות את הבחירה הקטנה שלי בעבר, לפי תחושה ולא לפי כללי אופנה.

מה נשאר איתי ועדיין משמעותי:

• מעיל הג'ינס הכהה, שהוא עדות לחלונות הזיכרון של שנת הלימודים הראשונה.
• הכרטיסון האפור, שנשאר לי כבד הרך והנוח ביותר שאני מכירה.
• המשמעת הקטנה, אף על פי שהיא כמעט בלתי נראית לעין היום.
• הדרך שבה בגד פשוט יכול להפוך לזיכרון מיוחד.

אחרי שנים הבנתי שהפריטים האלה לא חייבים להיות יקרים או מיוחדים. מה שהפך אותם לחשובים הוא החיבור שלהם לרגע מסוים ולהרגל שהייתי באותה תקופה. לפעמים זה צבע שהיה לי אהוב, ולפעמים פשוט תחושה של ביטחון.

מה נעלם או נשאר בארון כשרק מצב ישן:

• משמעת רגליים שהתכווצה במהלך השנה והפכה את הצעדים לפחות נוחים.
• מעיל ג'ינס בהיר שנפתח לי באמצע סימסטר אחרון.
• חולצה רקומה שהייתה מיוחדת לטיול קיץ ולא מצאתי לה מקום בארון החדש.
• סנדלים שהיו מוקרים באוניברסיטה והפכו היום לסיפור שאני מספרת בקצרה.

הפער בין הרשימות אינו מדד לטעם או לכמות. הוא מראה איך החיים משנים את מה שנחשב נוח ומה שנחשב בולט. את הפריטים שנשארו אני שומרת כי הם מזמינים זיכרון, ואת אלה שנעלמו אני מזכרת כי הם קשורים לאנשים ולמקומות שאינם שם יותר.

המרחק בין האזמר לבין היום

היום הארון שלי אחר. יש בו בגדים לעבודה, לבית, לטיולים ולימי מפגש עם המשפחה, ובהם פחות סיפורים גלויים ויותר נוחות. אבל מדי פעם אני מוצאת משהו ישן, ואז נזכרת שהבגדים תמיד היו יותר מחומר. הם סיפרו על מה שהפכתי לו, על מי שהייתי ליד ועל החלק ביותר של הדרך.

עוד פרט מאותם ימים היה טבעת באוזן, והוא נראה אז כמו בחירה אישית יותר מכל שאר הבגדים. קראתי פעם מאמר על המשחקים באוזניים, והוא הזכיר לי כמה פעמים אופנה יכולה להיות דרך להבנה של זהות ולא רק אוסף של טקסטורות. הטבעת נשארה, אבל הסיבה שבה התנהגתי איתה הייתה פחות מורכבת. הייתי צעירה, בטוחה שאוכל לנסות כל דבר ולהחליף את דעתי כמה פעמים.

העקרוב שנשאר לי היום

נוסטלגיה אינה תיקון של העבר ואינה דריכה להכות בו. היא יכולה להיות אופן להבחין בפרטים שקיבלו משמעות רק בראייה אחרית. הבגדים של תקופת האוניברסיטה מזכירים לי שאז הייתי בונה זהות, בודקת גבולות ומנסה לדעת איך אני רוצה להיראות.

הלקח המעשי שלי הוא לזהות בגד אחד שמחבר בין ההווה לעבר, להבין מה הוא מחזיק עבורי, ולהשאיר לו מקום בסיפור בלי לכפות עליו את העבר.